A year ago I marked my dead mother’s 70th, and this past Saturday we celebrated seven decades to my living father. I wrote him a poem, below in Hebrew, which was meant to be humorous but came out poignant in parts, and somehow captures quite a bit of his life and my experience of him. It is full of private references, so requires some suspension of disbelief.
One of those private references is about his mother, my Savta, a pioneer who used to wake up for work at four every morning. As a child, I used to dread the sun going down, worried that if everyone went to sleep there would be no one to keep the world going ’round. Waking up at night, I used to wander the house, searching for a sign of life. I am forever grateful for the dependable figure of my father, perched in front of the humming computer, coffee in hand.
I am also grateful for my dad’s sense of wonder and magic, his sense of nonsense, his analytical gifts, his improvisatory skills that would put MacGyver to shame, his bear hugs, his child-like fascination with the world and faith in humanity.
But mostly I am grateful for his ability to transform. One of the best kept secrets about my dad is that he is really a softy at heart. I think he always has been, but the situation is getting worse. I’m afraid he will turn into soup. I think the whole reason I wrote the poem was so I could get to this stanza, which goes something like,
So the years they go by
And the man who was born soft already
Is getting still softer
Each day, bit by bit,
’till there won’t be much left there but butter.
Case in point, he was tearing up as I read the poem. I was just referencing his parents, and how one of his most treasured childhood memories is getting stung by a scorpion, and finally getting to sleep at home for one night. I don’t think I’d ever seen my father cry. I was caught off guard, and as it was already taking all that I am not to choke up and get through the poem, I yelled at him to stop crying and continued reading. I wish I hadn’t. I wish I had let him show everyone the soup/butter/porridge of his heart.
I love you, Abba. You are my Abba. Here’s to many more years together, and may I make you cry again when you’re eighty, and this time let it flow.
מעשה באיש חביב ושמו אורי,
הידוע לפעמים גם כיורי,
שנולד לפני זמן מה,
כמה בדיוק לא נדע –
רק נגיד שהמספר טיפולוגי.
כשהיה קטן, הוא, אוריה,
לא אהב לאכול אורז או עגבנייה,
אבל מאוד נהנה
לגנוב עוגייה
(למרות שאמו היתה אומרת, ײעוגיתײ).
הוא אהב גם לרוץ
ברחבי הקיבוץ,
לפתוח ת’מצח, לפלח ת’שוק,
במיוחד הוא אהב לפגוש עקרבים,
ולישון לילה אחד כמו תינוק.
ולמרות שהיה הוא לבד,
גם מאבא ואמא למד,
מהאחד לפרק,
מהשנייה למרק
ולעמוד על הרגליים כבר בארבע.
כך כשבאתי אני, ביתו השנייה,
דאוגה כשהשמש יורדת,
הוא היה תמיד ער,
מפרק ומסדר
עוד לפני שהבוקר הוא בא.
ועוד מתנה קבל כך ממיכל,
מתנה ענקית בלי סוגר,
להגיד בכל פעם
שלא רצה להגיד,
ײכמו שסבא שלך היה אומרײ.
ועוד שטויות למכביר אמר לבנותיו,
שתי האלה שנולדו לו אחר-כך
על קינג קהמהמה,
?A bagle, what’s a bagle
ועל מקסים נוט גוד אינאף.
אבל נחזור עוד לאורי הילד,
זה שנפצע שוב לפני שהיה גלד,
זה שפגש את אורה
ורקד את ההורה,
והיו הם לצמד וחמד.
ת’אמת, לרקוד הוא העז רק אחר כך,
בינתיים סווסים הוא צייר,
ובידו המוכשרת
השתמש הוא בלי הרף
וזייף פסים בלי לספר.
אז נסע הוא לעיר הגדולה,
זו שקנו במטבע אחת,
שם למד ארכיטקטורה
ועישן בלי צנזורה
והפך לאבו אל בנאת.
כאמור על הריקוד חבים אנו למירי,
אהובתו השנייה לפחות,
זו שבאה אחר כך,
לתקן ולסלוח,
ולהציל את חייו, לא פחות.
ואת חייו אלו ניסה אורי לא פעם
לקצר, אם כי לא בעצבות,
רק כשטייל בקניון
או צלל בלי רשיון,
או כשהתייחס את ליבו כמו סמרטוט.
אך כנגד כל הסיכויים הוא עוד איתנו,
משרטט עדיין ומחרטט,
ולימים הפך אבא לסבא,
כלומר,
בבא או איאוי אפ אפ.
כסבא טרי גילה הוא,
שהצייתנות הנדרשת כאבא
היא כמו שד קטן
כשמודדים מול אומדן
של אלה אוריון שירן.
וכך חשב אותו החבר,
שלנצח יחיה בהרמוניה
בדיקטטורת נשים,
עם המצב כבר השלים,
עד שהגיע אדמירל אוליבר.
נותרו לו שנים עוד מספר,
והאיש שנולד רך גם ככה,
מתרכך הוא עוד קצת
בכל יום, אט אט,
ובסוף הוא יהיה פשוט דייסה.
אז לא נותר לנו אלא לשמוח
שבחברת אורי יצא לנו לרווח,
להכיר אותו קצת,
לשמוע צ’יזבאט
ויחד על השעמום לפסוח.
טוב, מספיק, בואו נרים את הכוס,
ונגיד, מזל טוב!
עוד הרבה שנים, בוס!
ונקבע שוב להגיע, לשמוח, להריע
אני אשלח את ההזמנה בדוס.
June 2016
All of the Worlds 