This past Friday was my mother’s 70th birthday. Would have been, that is. As I was preparing food for the concert we had put together for her, I sent Ella to make a drawing for savta. It was her birthday, after all, and I needed some space in the kitchen.
She came back with this drawing.
Savta is on the right, she explained, with a crown for her birthday (and boobies). The squiggly thing to the left of it is a worm coming to eat her, she informed me rather matter-of-factly. There’s the ground above her head, with flags (happy birthday!), and us to the left, visiting her, with birthday crowns (and boobies).
I was so moved by it—by the marriage of life and death, by her eagerness to make a drawing for her dead grandma (and by the boobies for all)—that I brought it to the concert and placed it in a little mama altar for all to see. It was only when I showed it off, proudly, to a few of her friends, that I realized that most people didn’t find it quite as heart-warming as I did. A worm! Eating Ora. Mazal Tov!
When we got to the house where the concert was to take place, Ella kept asking me where savta was going to be. I kept pointing to the top of a dresser where I was planning on setting up the altar, but only got increasingly annoyed and higher pitched repetitions in response, in good four-year-old fashion.
Only when she asked for about the fifth time, “No! Where is SAVTA going to BE?” did I realize she had meant exactly that: where were we going to put her savta. It was her party, after all. But just then people started coming and Oliver wanted to nurse, and somehow an “Oh, Lulu” and a squeeze of the shoulder had to do.
For Ella, who has only ever known a dead savta, one thing is abundantly clear: the dead are part of our lives, worms and all. Oh, and everyone has boobies.
I love you, dead mama. Come around to play.
And here’s the card I wrote her.
אמא שלי,
כשמתת, הפסקתי לדבר איתך. ועכשיו אני מתחילה להבין שזאת סיבה ממש גרועה להפסיק לדבר עם מישהו. אז אני מנסה קצת, פה ושם, לספר לך שיצא לי תבשיל משהו משהו – את חייבת לטעום! – להסתכל למעלה אליך כשאוליבר מחייך בפעם הראשונה, עם העיניים שלך, ולהגיד: “ראית, אמא? הוא כזה חמוד!”
אני לא משהו בזה, מסתבר. אבל אני לומדת מאלה, לאט ובהתמדה. כשאני לא תינוקת פיראטית שטועמת סוכרייה בפעם הראשונה (או איזשהו תפקיד סופר ספציפי אחר שמוטל עלי במסגרת משחקי הכאילו שלנו), אני מסתכלת על אלה קוטפת פרחי יסמין “For Savta”, מספרת לך שהתאנה הזאת היתה ממש טובה,”Like you used to like it, Savta”, או מסניפה את שאריות הבושם שלך מהכורסא שעוד אצלנו.
לפעמים אלה ואני גם רואות סרטים ביחד, ובדרך-כלל כמה ימים אחרי הסרט, בשעה מוזרה ובלי קשר ברור, אלה תשאל, נגיד:
“When I die, will I be in the Land of the Remembered, or the Land of the Forgotten?”
נגיד. היפותטית, אם היינו אנשים שצופים בסרט על יום המתים המקסיקני עם ילדה בת ארבע.
אז בלי למצמץ יותר מדי, הסברתי שברור שהיא תהיה ב-Land of the Remembered, הרי ברור שיזכרו אותה – הילדים שלה, אם תרצה ילדים, וגם אני ואבא שלה, שבתקווה כבר נהיה מתים הרבה זמן. והיא שאלה, בלי למצמץ, אם נקבר באותו הקבר, ואני אמרתי שנראה לי שלא, שאנחנו כבר נהיה מתים כמה זמן.
מיד הבנתי שזאת היתה טעות.
“No, I want to be buried in the same grave with you!”
הסכמתי, כמובן. הבטחתי לבקש – “You tell them”, היא אמרה לי.
ואז הוסיפה, כלאחר מחשבה:
“Hopefully, Oliver will also be dead by then, and we can all be together.”
אז אמרתי לה שאפשר רק לקוות.
שבעים זה גיל שאני משייכת לסבים – זה הגיל של ההורים שלך ושל אבא בזיכרונות המוקדמים שלי. שבעים = חכמי השבט: סבתא ציפורה, סבא איתמר, וסבתא בלהה. והנה גם את כאן, נחרטת בזכרון הנכדים שלך על כל מוזרויותייך: קוטפת פרחי יסמין ותאני בוסר ישר מהעץ, שותה קפה של בוקר בכוס הזו בדיוק ולא בזו, עומדת מול המראה עם רגל אחת קדימה, כתפיים לאחור, מניפה צעיף ושואלת: “זה, או זה?” ומריחה תמיד מדהים. שבעים זה אומר שגם אני כבר לא ילדה, שאני בגיל שאת היית כשהיתה לך ילדה, כבר שתיים, והנה אני עם ילדה וילד. ועכשיו אני מבינה שימי הולדת הם עוגן לעבר, לרגע שהגחנו אל העולם הזה, לרגע שאמא שלנו הפכה לאמא, ולספירלה שהיא כל סיבובי הגלגל מאז.
כשאת מתת, הראית לי, לקצת זמן אבל בווליום גבוה, שהמוות באמת יכול להיות, בפשטות, חלק מהחיים. וכשילדי נולדו הם הראו לי איך החיים הם חלק מהמוות – איך השניים רוקדים יד ביד ומסתכלים אחד לשנייה בעיניים. מוות זה קונספט חי בשביל אלה, שנולדה עשרה חודשים בדיוק אחרי שמתת. אבל ככל שהזמן עובר המוות שלך מרגיש פחות כמו חיים ויותר כמו מוות, ובגלל זה חשוב לי לדבר איתך ולבלות ערב, ביומולדת 70 שלך, עם אנשים אחרים שאולי גם מדברים אליך בהיחבא.
היום התבדחתי עם מישהי שהתלוננה שהיא צריכה לסדר את הבית לפני שאמא שלה באה לבקר שזאת בעיה כשאמא שלך מבקרת כל הזמן. אבל האמת היא שאת לא מבקרת מספיק. בואי, אני לא מבטיחה לסדר, אבל אני אכין לך קפה במכונה שלך, בכוס שאת אוהבת. בינתיים, אני אשב כאן עם האורה שלי והאורה שבכל אחת מהאנשים כאן, האור שלה – אורה – שבכם, ואהנה מהתמזגות האורות, אפילו רק לערב.
תודה רבה שבאתם, ונתראה ביומולדת שמונים.
August 2015
All of the Worlds 